פסק-דין בתיק ת"א 21551-01-11

כללי

1.         בפני תביעה שענינה נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 16.7.1947, בתאונת עבודה מיום 24.6.2007, עת העסק על ידי הנתבעת - קבלנית משנה לעבודות בידוד של צנרת מיזוג אויר. שירותי הנתבעת נשכרו על ידי הקבלן הראשי, צד ג'2, אשר מצידו נקשר בהסכם לביצוע עבודות עם מזמינת העבודה - צד ג'1. התובע הצהיר על נסיבות התאונה (ס' 4 לתצהירו):

"ביום 24.6.07 אני נדרשתי להתקין צנרת על גג של בניין בירושלים. ההתקנה נעשתה בצד אחד של הגג בעוד שהציוד וכלי העבודה מוקמו בקצה השני. בין קצוות הבניין, לאורך הגג, היו מותקנים צינורות ארוכים מעל לגובה פני הרצפה באופן שאני נאלצתי לטפס/לדלג מעל הצינורות כדי להגיע מהקצה אל הקצה.

אני רוצה לציין, כי הנתבעת לא התקינה במקום מעקה או גשרון לצורך מעבר בטוח. בנוסף, אני רוצה להבהיר, כי באותה עת מנהל העבודה שלי, אברהם גרמה, גם כן היה במקום. מנהל העבודה ראה כיצד אני נאלץ לעבור מעל הצינורות ולא העיר על כך בשום צורה שהיא. למעשה מנהל העבודה בעצמו עבר מעל הצינורות כאשר היה צריך להגיע מקצה לקצה.

בשלב מסוים תוך כדי שאני עובר מעל הצנרת, מעדתי ונפלתי וכתוצאה מכך, ספגתי חבלות קשות, בין היתר, באף, בשפה וביד ימין".

2.         הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות: מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר אבידב ליברמן, מומחה לכירורגית כף יד. המומחה בדק את התובע ביום 20.12.2010 והעריך כי הוא סובל מנכות צמיתה משוקללת בשיעור 19% בגין פגיעה בשורש כף יד ימין (דומיננטית): 10% לפי ס' 41(10)ה' לתקנות המל"ל בגין הגבלת תנועה, ובנוסף 10% לפי ס' 41(10)ז' בגין הגבלת תנועה בפרונאציה. התובע נבדק ע"י פרופ' יעקב נרובאי, מומחה הצדדים שכנגד, ביום 17.7.2011. פרופ' נרובאי הסכים כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 10% לפי ס' 41(10)ה', אך סבר כי לא נותרה הגבלה בפרונאציה.

3.         הצדדים חלוקים בשאלת האחריות, וכן בשאלת הנזק. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו. מטעם הנתבעת הצהירו מר שלמה ליבר, מנכ"ל, וכן מר אברהם גרמה, מנהל העבודה. מטעם צד ג'1 הוגש תצהירו של מר ערן תמיר, סמנכ"ל תפעול. מטעם צד ג'2 הוגש תצהירו של מר דוד גפן, שותף ומנכ"ל. המצהירים נחקרו בפני. הצדדים ויתרו על חקירות המומחים. ב"כ הצדדים סיכמו בע"פ, עם תום שמיעת הראיות. להלן אדון בשאלת החבות ולאחריה בשאלת הנזק.

            החבות

4.         התובע נדרש לבצע עבודות על גג בנין ברחוב עם ועולמו 3 בירושלים (ר' למשל ס' 1 לתצהירו של מר תמיר). לתצהירו של מר תמיר צורפו ארבע תמונות של הגג. מר תמיר סימן את שתי יחידות מיזוג האויר, מושא העבודה, ע"ג התמונה ת/2 (ר' עדותו בפ' ע' 24 ש' 23-19). התובע סימן את מקום נפילתו ע"ג התמונה ת/1 - אשר גם בה רואים את שתי יחידות מיזוג האויר הנ"ל (בהקטנה). מקום הנפילה המסומן הוא על מקבץ של ארבעה צינורות רחבים יחסית וקרובים זה לזה, המוגבהים מהקרקע. התובע העיד: "הייתי צריך לדלג מעל הצנרת. זו צנרת של 6 צינורות וכמעט 2 מ' רוחב" (ר' עדותו בפ' ע' 13 ש' 27). לדבריו: "רציתי לעבור באיזושהי צורה. נתקלתי בצינורות העגולות והחלקתי שם" (פ' ע' 13 ש' 30-29).

5.         הנתבעת וצדדי ג' טענו, כי התובע הפעיל "שיקול דעת שגוי" כאשר ניסה לדלג מעל הצינורות הנ"ל (ר' למשל טיעונו של ב"כ צדדי ג' בסיכומיו, פ' ע' 30 ש' 6). מנהל העבודה, מר גרמה, העיד כי "יש דרך להגיע לאזור יחידות מיזוג האויר שעבדנו באותם ימים" (פ' ע' 19 ש' 28). מר גרמה הסביר כי החומר לעבודה על הגג רוכז "ביציאה מהדלת", ולטענתו "היתה דרך להגיע מסביב לכיוון היחידה החדשה שהקימו שם" (פ' ע' 20 ש' 3-2). חומרי העבודה שבהם מדובר הם "גלילי פח בגובה של מטר, בהיקף של חצי מטר עד 70 ס"מ בערך", במשקל של 2-3.5 ק"ג לכל יחידה; בנוסף, היה צריך להעביר גם "חומר בידוד [ה]מגיע בפחים של 18 ק"ג... יש לזה ידית, מרימים ומשענים לכיוון העבודה. יש גם כלי עבודה, מקדחות, מברגות וברגים, כלי עבודה קטנים" (ר' עדותו של מר ליבר, פ' ע' 18 ש' 27-17).

6.         עיינתי בתמונות הגג. בתמונות ת/1 ו- ת/2 רואים, כי בסמוך ליחידות מיזוג האויר מונחת תשתית מסיבית של צינורות שונים, בגדלים ובגבהים שונים, ולצדם מנועי מזגנים. צד אחר של יחידות מיזוג האוויר נראה חסום לגישה, שכן מקובע שם מתקן גדול, גבוה וכחול. מאחורי שתי יחידות המזגנים נראה שטח פתוח בקרבת מעקה הגג; ואולם במבט מהכיוון האחורי של יחידות המזגן (ר' התמונה השלישית בתצהירו של מר תמיר), רואים כי גם הגישה מכיוון זה חסומה בשני מבנים גדולים: האחד מבנה מלבני והשני מבנה מעוגל. התמונה הרביעית בתצהירו של מר תמיר חושפת שקיים לכאורה שטח פתוח מאחורי המבנה המעוגל שבתמונה הקודמת; ואולם באף אחת מהתמונות לא רואים את הדרך כולה. הנתבעת וצדדי ג' לא הגישו תמונה (או תשריט) המראים "שביל שהיה בטוח" (בלשונו של מר גרמה, פ' ע' 20 ש' 20-19), מדלת היציאה אל הגג ועד ליחידות מיזוג האויר. מר גרמה הודה כי לא ניתן לראות זאת בתמונות (פ' ע' 20 ש' 26-19 וכן ע' 21 ש' 21-20).

7.         למרות זאת, ניתן להניח במידת סבירות מספקת, כי היתה קיימת דרך פתוחה (ולו יחסית) בין דלת היציאה לגג לבין יחידות המזגנים. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, וכמפורט לעיל, חומרי העבודה שצריך היה לשנע מנקודה אחת לשניה לא היו מועטים. מר גרמה העיד שלא העבירו את כל החומרים בבת אחת, אלא ש"היה צריך כל פעם להזיז חומר ממקום למקום" (פ' ע' 19 ש' 31-30). הדעת נותנת, כי מנהל העבודה יוודא שניתן לגשת לאתר, ולו לצרכי יעילות העבודה. שנית והעיקר, התובע הודה כי ניתן היה לעקוף את הצינורות, אם כי במקרה כזה העבודה היתה מתארכת. לדבריו (פ' ע' 11 ש' 27-22):

                        "ש. למה לא יכולת להקיף את הצנרת?

                        ת. בגלל הלחץ בעבודה. זה ענין של לחץ. זו שיטת עבודה כזאת.

            ש. אתה אומר שבגלל לחץ בעבודה הית צרך לדלג מעל הצינורות ואם לא היה   לחץ הית מקיף את הצינור והולך לקחת את החומר?

            ת. נכון. הינו מייצרים פחות 10%".

8.         בנסיבות אלה, היש להטיל על הנתבעת אחריות לתאונה? התשובה לכך היא חיובית. על המעסיק מוטל הנטל לדאוג לבטיחות אתר העבודה. בתוך כך, עליו לוודא שקיימת גישה לנקודת העבודה באתר, ולהנחות את העובד לצעוד בה. התובע העיד כי "מנהל העבודה ראה כיצד אני נאלץ לעבור מעל הצינורות ולא העיר על כך בשום צורה שהיא" (ס' 4 לתצהירו). הוא חזר על הדברים בעדותו: "המנהל היה מסתכל את הכל מה אני עושה" (פ' ע' 11 ש' 11). מר גרמה הכחיש טענה זו (פ' ע' 22 ש' 14-12).

9.         בנקודה זו, אני מבכרת את עדות התובע. ראשית, עדותו הותירה רושם אמין, שהרי הודה כי ניתן היה לעקוף את הצינורות (אם כי הדבר היה מאריך את משך העבודה). שנית והעיקר, התמונות הנ"ל מדברות בעד עצמן: יחידות המזגן היו ממוקמות בסביבה שהיא רווית צינורות ומכשולים. מר תמיר אישר, כי אם "הולכים בסיבוב" יש לעבור כ- 100 מ', ואם "אתה חותך את הדרך דרך הצינורות אז מתקבל בערך 30 מ'" (ר' עדותו בפ' ע' 24 ש' 29 עד ע' 25 ש' 3). מדובר בפער של פי שלושה לערך. אין צורך לאמר, כי פער כזה עלול ליצור תמריץ, הן אצל מנהל העבודה והן אצל העובד המסור, "לקצר את הדרך". חובת המעסיק במקרה כזה היא להנחות מראש ובמפורש את העובד, שעליו ללכת בדרך העוקפת והאיטית (אך הבטוחה), ולוודא כי אינו מפעיל "שיקול דעת שגוי" בקצרו את הדרך.

10.        יחד עם זאת, על התובע מוטל אשם תורם משמעותי לתאונה. ראשית, מדובר בעובד ותיק יחסית בענף. אף שעבד אצל הנתבעת רק עשרה ימים, הרי שהתקבל לעבודה אצלה מחמת נסיונו העשיר הקודם (ור' הודאת התובע בפ' ע' 11 ש' 1, לפיה עבד כפחח מיזוג אויר במשך 30 שנים לערך; ר' גם ס' 6 לתצהירו של מר ליבר, שם העיד כי התובע הצהיר בפניו על היותו בעל ותק רב שנים במקצוע). שנית, כענין של מדיניות שיפוטית יש להמריץ גם את העובדים ליתן את הדעת לבטיחות עבודתם. כאשר קיימת דרך גישה בטוחה, יש להשתמש בה ולהימנע מקיצורי דרך מסוכנים. על דרך של הערכה, אני מטילה על התובע אשם תורם בשיעור 30%.